על תסמונות אהלרס-דנלוס

תסמונות אהלרס-דנלוס הן קבוצה הטרוגנית של הפרעות ברקמת החיבור, אשר משתייכות לקב׳ המחלות התורשתיות של רקמת חיבור (hereditary disorders of connective tissue - HDCT). זוהי משפחת הפרעות ומצבים שבבסיסן ליקוי במנגנון בניית החלבונים שמרכיבים את רקמות החיבור. כלומר, לא מדובר במצבים אוטואימוניים או ניווניים (כמו דלקת מפרקים שיגרונית, זאבת, טרשת נפוצה וכו'), והסימנים המעידים עליהן שונים. 

 

התסמונות מאופיינות בעיקר ע"י גמישות יתר של המפרקים, הימתחות יתר של העור, ורקמות שבריריות אשר נפצעות בקלות ובאופן חזרתי. תת הסוג גמישות יתר (hEDS) הוא הנפוץ ביותר - 90%-80% מבין כלל המאובחנים בתסמונות אהלרס-דנלוס - והוא גורם לפציעות וכאבי מפרקים בעוצמה גבוהה ובדרגת הגבלה גבוהה.

למרות המאפיינים הכלליים שתוארו, קיימת שונות רבה בין החולים באופן הביטוי של התסמינים ואף במידת החומרה של גמישות היתר. לאורך השנים שונות זו הובילה לבילבול וחוסר בהירות בנוגע להבדלים בין הסוגים השונים של התסמונת, וגם להכללתם של מצבים רפואיים אחרים תחת ההגדרה "תסמונת אהלרס-דנלוס".

כל תתי הסוגים ניתנים לאבחון באמצעות בדיקה גנטית למעט hEDS, שלא ניתן כיום לאבחון ע"י בדיקות דם, הדמיה, או בדיקות ביולוגיות אחרות, אלא באמצעות קריטריון קליני

שכיחות באוכלוסיה

הסטטיסטיקות אודות תסמונות אהלרס-דנלוס כיום מציגות שכיחות של 1:2,500 עד 1:5,000, אולם לפי הערכות עדכניות מהשדה הטיפולי והמחקרי התסמונת נפוצה הרבה יותר, ייתכן עד לרמה של שני אחוזים מהאוכלוסיה.

הסיבות לחוסר הבהירות לגבי השכיחות מגוונות. סיבה מרכזית אחת היא חוסר המודעות ותת-האבחנה החמורים בסוג גמישות היתר, ש - 90%-80% מכלל המאובחנים בתסמונות אהלרס-דנלוס מאובחנים בו. גורמים נוספים הם שוני בתסמינים  בין חולה לחולה, אבחנות שגויות בשל דמיון למצבים רפואיים אחרים, ועוד.

התסמונות עשויות לעבור בתורשה לגברים ונשים מכל העולם כאחד, אולם, לאור העובדה שתת הסוג גמישות יתר (hEDS) מוגדר כשכיח יותר מכל השאר, וכי 90%-80% מהמאובחנות בו הן נשים, ניכר כי נשים הן הסובלות העיקריות מתסמונות אהלרס-דנלוס. לפירוט הסיבות לכך ראו סעיף על תת הסוג גמישות יתר.

 

על רקמות חיבור וקולגן

רקמת חיבור היא אחת מארבע סוגי הרקמות בגוף הכוללות את רקמת השריר, רקמת העצב ורקמת האפיטל (עור וכד׳). מתפקידי רקמת החיבור לספק תמיכה מבנית לרקמות האחרות, לקשור אותן, להפריד ביניהן, להגן עליהן או לרפד אותן.

 

קולגן הוא החלבון הנפוץ ביותר בגוף. זהו חלבון מבני המהווה בין 25% ל־35% מכלל החלבונים בגוף, ומהווה כ-6% ממשקלו של הגוף. הקולגן הינו המרכיב העיקרי של הסיבים הלבנים ברקמות החיבור, דוגמת גידים, רצועות, עור, עצמות, כלי דם, מעיים וסחוס.

עכשיו דמיינו שהקולגן שלכם פגוע. מה יקרה? מתקבלת רקמת חיבור שברירית ונמתחת יתר על המידה המובילה לפגיעה נרחבת באיברים ובחיבורים ביניהם, וכתוצאה מכך - במערכות בכל רחבי הגוף. לרקמת חיבור זו יש נטיית יתר להיקרע ולהיפרד, ולכן היא לא מספקת את התמיכה והחוזק הדרושים לאיברי הגוף לתפקוד תקין.

 

זה מה שקורה בתסמונות אהלרס-דנלוס. מוטציות שונות לקולגן ומשפעלי הקולגן הגורמות לפגיעות שונות, כשכל סוג מאופיין על פי אופי הפגיעה המרכזי הספציפי.

גמישות יתר מפרקית

כמעט בכל אחד מתתי סוג תסמונות אהלרס-דנלוס ניתן לראות טווח תנועה מפרקי גדול מהרגיל, ובתת הסוג גמישות יתר זהו מאפיין הדגל. אצל תינוקות וילדים עם גמישות יתר ניתן להבחין בטונוס שרירים נמוך (היפוטוניה), דבר העשוי לגרום לעיכוב בהתפתחות יכולות מוטוריות כמו ישיבה, עמידה והליכה. המפרקים משוחררים יתר על המידה, אינם יציבים ונוטים ליציאה מהמקום ולכאב כרוני. בתת הסוג arthrochalasia תינוקות הם בעלי גמישות יתר מלידה ונולדים כאשר שני מפרקי הירך פרוקים.

 

עור

לאנשים רבים עם תסמונות אהלרס-דנלוס יש עור רך, קטיפתי, אלסטי מאוד ושברירי. ישנה נטייה להיפצע בקלות ובמספר סוגים מהתסמונות ישנה נטייה להצטלקות חריגה ובלתי תקינה. אנשים בעלי תת הסוג הקלאסי חווים פצעים וחיתוך של העור עם דימום מועט שמשאירים צלקות אשר הולכות ומתרחבות עם הזמן ויוצרות צלקת ״נייר סיגריה״ אופיינית. תת הסוג dermatosparaxis מאופיין בעור רפוי ומקומט, לעתים יחד עם קפלי עור מיותר.

 

כלי דם

בחלק מסוגי אהלרס-דנלוס, בייחוד בתת הסוג כלי דם ובמידה פחותה בתת הסוגים kyphoscoliotic, קלאסי ודמוי-קלאסי, ישנה נטייה לקרעים (מפרצות) של כלי דם המובילים לדימום פנימי ועוד סיבוכים העלולים לסכן חיים. תת הסוג כלי דם מאופיין בנוסף בנטייה גבוהה יותר לקרעים ובקעים באיברים, כמו בקעים במעי וקרע ברחם במהלך הריון.

תופעות אחרות (פחות נדירות):

כאבי שריר-שלד המתחילים בגיל צעיר (בעיקר בסוג גמישות היתר).

מאפיינים נוספים של סוגים נדירים

תתי סוגים אחרים של אהלרס-דנלוס מתאפיינים בסימנים וסימפטומים נוספים. תת הסוג cardiac-valvular גורם לבעיות חמורות במסתמי הלב, בסוג kyphoscoliotic ישנו כיפוף חמור של עמוד השדרה שהולך ומחמיר עם השנים ויכול להפריע לנשימה עקב צמצום נפח הריאות. תת הסוג brittle cornea syndrome מאופיין בקורונה דקה ועוד בעיות עיניים חריגות. תת הסוג spondylodysplastic מתאפיין בקומה נמוכה וגפיים מכופפות. מאפיינים חריגים של השרירים כמו היפוטוניה ומפרקים מכופפים ומכווצים באופן קבוע מאפיינים את תתי הסוגים musculocontractural ו-myopathic. תת הסוג periodontal מאופיין באנורמליות של השיניים והחניכיים.

 

תסמינים

 
 

היסטוריה

תסמונות אהלרס-דנלוס ריתקו אנשים רבים במרוצת השנים. הדיווח הראשון אודות התסמונות הגיע בימי היפוקרטס (במראה הרביעית לפנה"ס). במשך מאות שנים, הלוקים בתסמונות חיו את חייהם כ"איש בעל העור הגמיש", "איש הגומי של הודו" ו"הבייגלה האנושי", אשר נהגו להדהים את הקהל בגני השעשועים והקרקסים באמצעות הצגת טריקים של עיקום המפרקים, ובאמצעות מתיחת עורם מעבר לרגיל. חלקם תוארו בספרות המדעית של התקופה.

 

בשנת 1901 ובשנת 1908 הדרמטולוגים אדוארד אהלרס (דנמרק, 1901) והנרי-אלכסנדר דנלוס (צרפת, 1908) זיהו (כל אחד בנפרד) אנשים עם שינויים בולטים במאפיינים מכניים של העור. בשנת 1936 קיבלה התסמונת את שמה ע״י הדרמטולוג האנגלי פרדריק פרקס וובר, ובכך את ההכרה הרפואית בקיומה.

 

באמצע המאה ה-20 הועלתה הסברה כי הגורם לתופעה הוא פגם גנטי במבנה הקולגן שברקמות החיבור, ואכן ב-1972 נמצא פגם גנטי ראשון המביא לחוסר באנזים שמפעיל קולגן.

 

הסיווג לתתי הסוגים השונים החל בשנות ה-60 של המאה העשרים והשתנה מספר פעמים לאורך השנים.

ב-20 השנים האחרונות כלל הסיווג 6 סוגים עיקריים שהוגדרו על סמך מאפיינים מולקולריים וביוכימיים שבוססו במחקר.

 

 

בשנת 2017 פורסמה חלוקה חדשה ל-13 תתי סוגים (טבלה 1) בעקבות ועדה בינלאומית של עשרות חוקרים ורופאים מומחים לתסמונות. ידוע היום על מעל ל-20 מוטציות לגנים שונים האחראים על מבנה הקולגן והפעלתו אשר מקושרים לתסמונות, והחיפוש אחר פגמים נוספים ממשיך. כבר בשנת 2018 התגלתה מוטציה חדשה והעלתה את המספר ל-14.

סיווג חדש לתתי סוגים

טבלת 14 תתי סוג תסמונות אהלרס-דנלוס

האתר אינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי. השימוש במידע הכתוב בו הינו על אחריות הגולשים/ות בלבד, לקבלת טיפול יש לפנות לגורמים המטפלים

© כל הזכויות שמורות לארגון אגם.